"הוציאה ממסגר נפשי" - הרהורים למחשבת החירות

 

לאחרונה, באחת מנסיעותי, התראיין רב ספרי חביב ברשת המקומית בעניין החג. "לכל הנשים ההיסטריות", הוא צווח במבטא ספרדי מתגלגל, "זכרו! אבק זה לא חמץ והילדים הם לא קרבן פסח!"

אכן, חשבתי לי, בדיחה ישנה וחרושה להחריד, ובכל זאת מעלה תהיות אמיתיות הנוגעות בחג החירות שלנו; על מהותו של החג ביחס למצוותיו ומנהגיו המתקיימים בו מדי שנה בשנה מזה אלפי שנים.

אם כן, מהי חירות של אמת  ואיך ניתן לחוג אותה?

האם אין חירות אלא לאדם היחיד, החופשי מכל אחריות ומחויבות, דוגמת פוליקר שלנו, שמרגיש חופשי רק כשהוא "לגמרי לבד"?

ואם אכן נכון הדבר, והחופשי אינו אלא האנדווידואל שאינו חייב ולא כלום לסביבתו; אינו כבול לאדם מלבד לעצמו, על שום מה מתכנסים אנו יחד מדי שנה, חבורות ומשפחות, נדחקים לשולחן צפוף אחד וסובלים זה את ריח פיו של רעהו? האם כך ראוי ונכון להיראות טקס חירותנו?

בכדי לדייק מאט יותר במחשבת החירות הזאת, יש צורך בהבחנה עדינה בין ניואנסים הקיימים בחירותו של היצור האנושי, המורכב מעין כמותו. יש חירות ויש חירות. ואפשר כי לכל מצב אנושי ישנו חירות משל עצמו.

ובכל זאת, בכדי להבחין בשניים מחירויותיו של האדם (שהם דומני המרכזיות ביותר) נזדקק לרב סולוביצ'יק הגדול. הרב, בחיבורו 'קול דודי דופק', מבחין בשני תחומים דומיננטיים בהם עסוקת נפשו של האדם תדיר. אילו הם התחום ה'יצרני', הנובע מיכולת השליטה האינטלקטואלית של האדם, המוציאה אותו בדרך מימילא מן הטבע, עד כי הופך הוא לשליט על הטבע. והתחום ה'מהותי-פנימי', בו האדם חש את עצמו, מזהה את עצמו ומוכיר את עצמו, ולמעשה מתמזג עם טבעו.

את שני התחומים הללו מזהה הרב בפסוקי בריאת העולם: בפרק א', הוא אומר, נברא האדם ה'יצרני', עליו נאמר: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". האדם הראשון מלא ביטחון ביכולותיו ובכישרונותיו והוא נחוש לכבוש את הטבע. כמו כן, אדם זה לא נברא יחידי, אלא בזוג: "זכר ונקבה ברא אותם". האדם היצרני אינו מסוגל פעול לבדו, והוא נזקק לחברה, לקיבוץ. הזדקקות זו, אינה מהותית ופנימית מצד עצמה, אלא נצרכת על-מנת ליעל את תהליך היצור, ובכדי להשיג הצלחה.
האדם הראשון, היצרני, מקים קהילה שהיא למעשה מפעל יצור הארוג יחידים יחידים. לאמור: הקיבוץ אינו לצורך הקהילה במובנה המהותי, אלא התועלתי. אין זו קהילה בעלת זיקה נישמתית, אלא קהילה במובנה הפיזי, היצרני, ותו לא.

 

על הפן השני שבאדם, המזוהה עם האדם המתואר בפרק ב', כותב הרב:

 

האדם השני, באותו רגע שהוא משיג את הצלחתו (היצרנית) [...] הוא מגלה פתאום שהוא בודד; ככל שהוא מתקדם לקראת גאולתו (היצרנית), כן גוברת בו תחושת בדידותו והתודעה הטרגית שהוא נשאר לבדו [...] ומכיוון שהבדידות הזאת אינה פעולה מקרית או הישג מן החוץ, אלא משקפת עצם מעצמו של ה"אני", על כן שאיפתו של האדם השני היא לסוג אחר של קהילה והתחברות. אין הוא שואף להצלחות פוליטיות, או של צבא וחרושת. הוא כמה ושואף לריעות ולהתחברות אחרת לגמרי, לריעות הלבבות ולחוויית ההוד של קשר האמונה. שם מוצאת הנשמה הבודדת את חברתה והן נשלבות יחד .

האדם השני, או הפן השני שבאדם, אינו מסתפק בגאולה יצרנית. לא זו בלבד שאינו מסתפק הוא בה, אלא חש הוא כי ככל שהוא מתקדם מבחינה זו נשאר הוא מנוכר ומבודד מנשמת הקהילה בה הוא חי. דומני כי זהו סיפו די מוכר. ישנם סיפורים לאין ספור על עשירים מופלגים שככל שהרבו בנכסיהם כך חשו עצמם עזובים ועצובים יותר.

מה אם כן מחפש האדם השני?

הוא מחפש את ה'יחד'. את גאולת ה'יחד'.

עלינו לזכור כי פן זה שבאדם נברא לבדו, בבדידות מוחלטת (פרק ב'). עובדה זו מספרת לנו עניין מהותי מעין כמותו: האדם השני חש עצמו בודד מעצם טבעו, הוא מהדהד את תחושת האין מוצא, בחיפושו אחר 'עזר כנגדו'. האדם השני מחפש גאולה פנימית ומהותית לבדידותו, וגאולה זו, דומני, קשה למימוש עד מאד. פירושה של גאולה זו הוא היציאה לחופשי מן המסגר על-ידי מפגש וחיבור עם הזולת. רק אהבה שאינה תלויה בדבר היא אשר תגאלהו.

זהו אפוא מסעו של האדם השני שבנו. כולנו מכירים תחושה עמוקה זו, ומצפים לגאולה.

אך האם יש תקווה? האם גאולה כזו קיימת בנמצא?

לאפשרות גאולה פנימית-מהותית זו קורא הרב סולוביצ'יק בשם 'קהילת הברית'. כדי לצאת לחופשי צריך האדם לחוש שהוא מוכר על-ידי הקהילה לא רק כפרט יצרני, אלא גם ובעיקר כאישיות בעלת עומק וזיקה מהותית אל הקהילה בה הוא חי. אך איזו קהילה מסוגלת לספק היכרות שכזו לחבריה?

זו, אומר הרב, 'קהילת הברית'.

על אף שקהילה זו אינה מספקת היכרות אינטנסיבית בין חבריה במובנה האישיותי, היא מצליחה לחדור לעומקים העמוקים מתחום המודע של האדם. הכלים שעל ידם היא עושה תהליך היפנוזי זה הם התודעה ההיסטורית  ותרבותית (שהיא למעשה מטה היסטורית ומטה תרבותית), והתודעה האמונית שהינה מצע משותף לניתוח מאורעות ההיסטוריה ולתרבות המשותפת. זוהי קהילה בעלת שלושה מימדים ושותפים: האדם, הזולת והא-ל.

רק באופן זה מסוגל האדם השני להיגאל ולצאת ממסגר נפשו.

זהו אפוא חג חירותנו. אין העם יוצא לחפשי על-ידי בטחון כלכלי או יציבות ביטחונית. בכדי לצאת לחופשי כעם עלינו לחזק את שורשי התודעה המאחדת אותנו.

דומני כי יש בידינו ההוכחה כי הכמיהה אל המשפחתיות ואל האינטימיות (הטומנת בחובה זיקה אל הזולת והא-ל גם יחד), אליה משווע האדם השני, חזקה היא מן השאיפה לעוצמה ושליטה. שהרי, כח הכמיהה אל האינטימיות החזיקה את העם הזה כנגד כל הסיכויים. עמינו חצה שלושה גלויות, שנאה תהומית ואף השמדה המונית שלא נבראה כמותה מאז בריאת האנושות, והמשיך לשרוד, לחיות ולהשפיע השפעה שאין לה אח ורע. זאת לעומת תרבויות מפוארות שהתבססו על ביטחונם וכלכלתם והתפוגגו כליל.

בעוד מספר ימים נשוב ונתכנס לחוג את חירותנו. ועלינו לזכור: ההתכנסות אינה לשם ציון מאורע חשוב שקרה בעבר. לא לחינם קבעו חכמים  ש"חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". זהו סוד החירות עצמו. זהו הזכרון ההסטורי שחורג מגבולות ההסטוריה והזמן אל עבר הנצח. זוהי יצירת התודעה המשותפת הרוחשת תדיר מתחת לפני השטח, והיא היא סוד 'קהילת הברית' המשחררת מן הבדידות.

היא המחברת בין קצוות הזמן המקום והנפש.